נעים להכיר
אני אבישג מועלם ואני מתמודדת עם כאב. יום יום, כל היום.
אבל אני גם אבישג, בת 36 מקיבוץ נצר סרני. אשתו של רביד ואמא של עדן-הודיה,
דניאל חיים וליב זוהר המהממים.
אובחנתי עם פיברומיאלגיה וPTSD לפני כ-7 שנים ומאז משימת חיי היא למצוא את הדרך הכי יעילה להתמודדות עם כאב כרוני, לנרמל את ההתמודדות, להעלות את המודעות למחלות שקופות ולהראות לעולם את האמת שלנו.
אני מומחית להתמודדות עם כאב כרוני ופיברומיאלגיה, ומקדישה את חיי ללמוד וללמד לקבל גם את הצד היפה שבכאב כרוני באהבה ולחיות אתו בשלום.
הסיפור שלי מתחיל בשנת 2016, קצת אחרי הלידה של הבן השני שלי.
הלידה שלי הייתה טראמתית וקשה. כל מה שיכול היה להשתבש בה השתבש.
לא הרבה אחרי הלידה התחילו לי כאבים חזקים בכל הגוף, חוויתי קושי לחזור לעצמי ומשם העניינים הדרדרו, יד שמאל הייתה על סף שיתוק ורגל ימין נגררת ללא
יכולת לדרוך עליה.
מאישה עצמאית הפכתי לתלותית כמעט לגמרי באחרים…
אחרי חצי שנה של בירורים בלתי פוסקים, הגעתי לפרופסור מומחה שנתן
שם לכאבים – פיברומיאלגיה.
באותה הנשימה פסק שמצבי מוגדר ככל כך חמור שאני צריכה להכריז על אובדן
כושר עבודה מלא ולהוציא אחוזי נכות בהתאם.
על ההלם, התדהמה והכאב הנפשי אני בטח לא צריכה להרחיב.
הבנתי שזאת מחלת כאב כרוני שלא נרפאים ממנה ושהיא פה כדי להישאר.
התחלתי לקרוא ונכנסתי לקבוצות בפייסבוק וניסיתי להבין יותר טוב את המחלה “שזכיתי” בה וראיתי מוטיב חוזר- האנשים שחל במצבם השיפור הכי משמעותי היו האנשים ששינו את התזונה שלהם ושילבו אימון יומי מתון… כאן קרה הטוויסט.
באותו הרגע כמו נפל לי אסימון והרגשתי בת מזל, כאילו זכיתי בלוטו, בגלל שהבנתי שהתרופה למחלה שאלוהים שלח לי זה לאכול נכון ולעשות ספורט- כאילו מכריחים אותי משמיים לחיות אורח חיים בריא ושיניתי את חיי בהתאם.
נכון, זה בחירה לא פשוטה. ונכון שלא בכל יום אני מצליחה לעמוד בה. אבל אני תמיד עושה את ההכי טוב שלי ואף פעם לא נשברת. והכי חשוב, בכל יום מחדש אני אומרת תודה על מה שכן הצלחתי היום.
אני מאחלת לכל אחת ואחת מכן לעצור ולהעריך בכל יום מחדש את ההצלחות הקטנות שלה. אני מפצירה בכם לא לחכות לרגע שתאבדו משהו כדי להעריך אותו ומזמינה אתכם לעבור יחד איתי את השינוי הגדול בתפיסה ולהכיר במחלה שלנו כמתנה וללמווד לומר עליה תודה בכל יום מחדש.
