החלק הברור מאליו בתור מתמודדת פיברו הוא הרצון לבכות, להישבר, לזעוק, לשאול למה דווקא אני ולהישאב לגישה הקורבנית האוטומטית (והמובנת בהחלט) אבל החלק הפחות נפוץ הוא החלק שבו מבינים שזאת מתנה שקיבלנו ושעלינו למצוא את דרך לחיות איתה בשלום, לקבל אותה באהבה ובעיקר להבין שחייבים להפסיק להילחם בה.

אחד מהדברים המחזקים אדם שמתמודד עם כאבים כרוניים הוא חיבוק של הזדהות, ההבנה שיש עוד אנשים כמוך, שמתמודדים עם אותם האתגרים, שיש מי שידע להכיל ולהבין אותי באמת, מאחר והוא חווה את זה ממש בעצמו – בגוף שלו, בהתמודדיות וגם בנצחונות.

אני מחפשת אנשים שרואים בכאב מתנה ותמיד מסתכלים על חצי הכוס המלאה על מנת לייצר קהילה עוטפת ומחבקת בה לראשונה לא נרגיש לבד,נפסיק להיות שקופים ונהיה שם אחד בשביל השנייה.

אנשים שאינם מעוניינים להיות קורבנות אלא מחפשים זה את רעהו על מנת להרים ולהעלות מעלה אחד את השני.