הכל התחיל לפני כמה חודשים כשסוף סוף התייצבתי לראשונה מול המחלה שלי.עד אותו הרגע היא הייתה שם איפשהו מאחורה היא לא הפריעה לי ואני לא הפרעתי לה. סוג של למדנו לחיות בשלום זו לצד זו.
אבל לפתע כשהחלטתי לקרוא עליה תיגר, היא החליטה להראות את עצמה במלוא הדרה. אני חושבת שעד אז לא הבנתי בדיוק כמה חמור המצב שלי באמת. בדיעבד, מסתבר שהייתי בהכחשה.
אני? נכה?! זה פשוט לא התחבר לי ביחד….
נאבקתי בעצמי ונדמה ששנים עשיתי הכל כדי לא לקבל את ההכרה הזאת כי מבחינתי זה סימן סוג של הרמת ידיים.
בחודשים האחרונים רופא אחר רופא הסבירו לי את חומרת המצב תוך שהם מביעים בפניי שהם בהלם שעדיין לא פניתי לביטוח לאומי והפנו אותי לועדה רפואית באופן מיידי.
לאט לאט ההבנה חילחלה והנפש החלה להישבר בהתאם.
נכנסתי לדיכאון.
אחד כזה שצריך עזרה כדי לצאת ממנו. התחילו לי התקפי חרדה לראשונה בחיי והגעתי למצב שפשוט לא רציתי להיות יותר. אני, הבלונדינית המחייכת, רוצה להעלם.
זה הפחיד אותי ממש.
הרגשתי שהאדמה רועדת מתחתיי ושהכל משתנה ואיבוד השליטה בחיי הטריף אותי.
ההבנה שאני לא אחזור לעבודה ולשגרה שהכרתי ושהייתי רגילה אליה עד עכשיו ממש הפחידה אותי.
המחשבות לא הניחו לי. אז ניסיתי בכוח למצוא את היתרונות של המצב הזה.
אחת המחשבות שלא עזבה אותי הייתה שתמיד הרגשתי מחוייבת לשמור על “חזות מכובדת” שתאמה את העבודה שלי. ופתאום הבנתי שעכשיו אני חופשייה.
אז צבעתי את השיער לורוד ואז לכחול ואז לתכלת ולסיום לאדום.
בהתחלה זה היה כיף ממש. אחר כך זה כבר הרגיש שזאת לא אני יותר. והתגעגעתי אלי.
בשבוע שעבר קיבלתי את ההכרה הרישמית מביטוח לאומי ואת הקיצבה שבאה איתו.
אני נכה. זה רישמי.
החלטתי שאני מקבלת את זה באהבה ומתחילה תהליך שיקום לגוף ולנפש:
גזרתי את השיער שהרסתי במו ידיי והבטחתי לא לצבוע אותו לצבעים מטורפים בזמן הקרוב…
התחלתי תהליך להוריד את ה25 קילו שעליתי בחצי השנה האחרונה כששיחררתי כל רסן רק כדי לגלות מה שכבר ידעתי לפני – אין שום כמות של אוכל שיכולה למלא חור בנשמה.
והכי חשוב החלטתי שאני חוזרת לעצמי. שאני שמה תקופה חשוכה מאחוריי והפעם דוהרת קדימה מפויסת וסלחנית יותר. מבינה מראש שמדובר בתהליך ולא בקסם. תהליך שמחייב קבלה שלמה שלי עם עצמי כמו שאני עם הטוב ועם הרע.
אין לי ספק שבסופו של התהליך השיער ישתקם, הגוף יחזור לעצמו ואני אלמד שוב לחיות יד ביד עם הכאב. בשלום ולא במלחמה.
זה אולי נשמע נדוש אבל ההבנה שהכל טוב והכל לטובה ושאין ניסיון שמגיע לפתחנו שלא נוכל להתמודד איתו היא זו שהצילה אותי.
ואם יש מישהו שקורא את השורות האלו ומזדהה אפילו עם חלק מהן אני מפצירה בכם אל תרימו ידיים ואל תתביישו לבקש עזרה!!
תופתעו לגלות כמה אנשים טובים שאוהבים אותכם אתם יש מסביבכם וכמה בקשה אחת לעזרה יכולה לשנות את המציאות ולהרים אותכם למעלה.
ואם אתם מזהים מישהו שפתאום נראה קצת מרוחק או כואב אל תהססו, תושיטו יד. תשאלו במה אתם יכולים לעזור. רק השאלה עצמה מספיקה בשביל לגרום לאדם להבין כי הוא ראוי וחשוב. וזה עולם ומלואו.
