הסיפור שלי מתחיל בשנת 2016 קצת אחרי הלידה של הבן השני שלי.
הלידה הייתה מאוד טראומטית וכל מה שיכל להשתבש בה השתבש.
לא הרבה אחרי הלידה התחילו לי כאבים חזקים בכל הגוף. היה נדמה שהגוף פשוט לא מצליח להתאושש ולהחלים.
זה הלך והתדרדר והגעתי למצב שיד שמאל שלי הייתה על סף שיתוק ונתלת לצד הגוף ורגל ימין נגררת אחרי ללא יכולת לדרוך עליה. הייתי תלויה באחרים לחלוטין והייתי צריכה עזרה אפילו כדי להגיע לשירותים ולהתקלח…
דניאל חיים היה אז תינוק קטן ואני הייתי חסרת אונים משום שאפילו להרים אותו לא יכולתי לבד, ההנקה גרמה לכאב כל כך גדול שרביד כבר לא יכל לראות אותי סובלת וביקש שאפסיק וזה שבר לי את הלב.
באותה התקופה בקושי יכולתי למלא את תפקידי כאמא/כאישה כי כל מגע וכל חיבוק מהאהובים שלי לווה בכאב עז, הייתי תשושה וכואבת ורוב היום שכבתי כמו סמרטוט תחת השפעת כדורים חזקים במיטה.
עברתי אינספור בדיקות, רופאים וטיפולים אך לשווא.
אחרי חצי שנה של בירורים הגעתי לפרופסור מומחה שנתן לבסוף את האבחנה והודיע חגיגית שיש לי פיברומיאלגיה.
הוא הסביר שזאת מחלת כאב כרונית ובאותה הנשימה הוא פסק שהמצב שלי כל כך חמור שאני צריכה ללכת לרופא תעסוקתי ולביטוח לאומי להכריז על אובדן כושר עבודה מלא ולהוציא אחוזי נכות בהתאם… הייתי בהלם.
את הנסיעה הביתה מהקליניקה שלו אני לא אשכח בחיים.
החזקתי ביד את ההמלצות שכתב לי ואני ורביד הסתכלנו חסרי אונים זה בעיניים של זה כי הבנו שהחיים שלנו עומדים להשתנות.
לקחתי את הניירות קימטתי וזרקתי למושב האחורי והכרזתי ״זה לא קורה״.
לצערי הכרנו את הפיברו מקרוב כי גם אבא שלי ״זכה״ בה ושנינו ידענו טוב מאוד איך היא יכולה להרוס חיים של בן אדם.
הרגשתי שאני בצומת דרכים קריטית.
באותה השנייה בחרתי לא להיכנע לכאב אלא לעשות כל מה שצריך כדי לטפל בעצמי ולשפר את איכות החיים שלי כמה שניתן לא רק למעני אלא גם למען בעלי והילדים.
ידעתי שזאת לא מחלה שנרפאים ממנה ושהיא לא הולכת לשום מקום. זו מחלת כרונית שעתידה ללוות אותי מעכשיו והיא תהיה פה איתי תמיד להזכיר לי מתי אני מזניחה את עצמי וצריכה לקחת פסק זמן ולעצור לנוח.
התחלתי וניסיתי להבין יותר טוב את המחלה ש״זכיתי” בה וראיתי מוטיב חוזר- האנשים שחל במצבם השיפור הכי משמעותי היו האנשים ששינו את התזונה שלהם ושילבו אימון יומי מתון…
באותו הרגע הרגשתי ברת מזל כאילו זכיתי בלוטו בגלל שהבנתי שהתרופה למחלה שאלוהים שלח לי זה לאכול נכון ולעשות ספורט- כאילו מכריחים אותי משמיים לחיות אורח חיים בריא והייתי מאושרת בחלקי.
לא אשקר, ההתחלה הייתה קשה- ביום הראשון שעליתי על ההליכון היה מזעזע. הלכתי בקושי 40 שניות וזה עלה לי בכמה ימים של כאבי תופת וריתוק למיטה…
מעניין אבל הקושי העיקרי באותו היום לא היה הקושי הפיזי, אלא הקבלה של הזהות החדשה שלי- מצעירה בריאה ולביאה שהייתה מתאמנת ארבע חמש פעמים בשבוע למישהי שבקושי מצליחה ללכת…
אבל לא התייאשתי. התאוששתי וחזרתי שוב.
הצבתי לי יעד והוא היה בכל אימון להעלות את הזמן בדקה אחת בלבד. לאט לאט הצלחתי להשיג את המטרה של אימון יומי של 45 דקות ברצף ובמקביל הפסקתי לאכול גלוטן וסוכר, התחלתי לתרגל יוגה, פילאטיס ומדיטציות עשיתי הידרותרפיה, רפרקסולוגיה ועיסויים רפואיים- בקיצור תקפתי את הבעיה מכל חזית אפשרית.
והיה נדמה לרגע שזה עבד. הצלחתי להתאושש קצת ואפילו לחזור לעזור לעבוד לתקופה קצרה אחרי שנתיים בבית אבל מהר מאוד הגוף התמוטט שוב וחזרתי לנק׳ ההתחלה… הבנתי שאולי ניצחתי בקרב אחד אבל לא במלחמה.
לא נותרה לי ברירה ובדיליי של חמש שנים שבהן נלחמתי נגד הפיברו בכל כוחי הבנתי שהדרך היחידה לחיות איתה היא בשלום ולא להתווכח עם המציאות כי כנראה שזה מה שהיה צריך לקרות…
עולה השאלה – איך יודעים אם משהו היה צריך לקרות או לא?
הרי שהתשובה פשוטה ובגוף השאלה אם זה קרה זה היה צריך לקרות- אני אישית מאמינה שכל אחד בחיים האלו מקבל את הניסיון הספציפי והמדויק לו והוא צריך ללמוד ולגדול מזה ולכן פעלתי בהתאם ולראשונה מאז שאובחנתי החלטתי לקבל את הפיברו ולא להילחם בה יותר.
עד אז התעקשתי להשאיר את ״הכביסה המלוכלכת״ בבית. ספק הדחקתי את כובד המצב, ספק התביישתי ובטח שלא רציתי להטריח אף אחד.
הנטל התחלק בין שני האנשים הקרובים לי ביותר בעולם הזה – בין אמא שלי שהיא המלאך השומר שלי שמטפלת בי ובילדים על בסיס יומי לבין לבעלי שיהיה בריא שבנוסף לטיפול בי ובילדים ולכל מטלות הבית הוא גם המפרנס היחיד.
התובנה הכי חשובה שהייתה לי בתקופה הזאת היא שאני חייבת ללמוד לבקש עזרה ושזאת לא בושה.
השלמתי עם זה שהכאבים לא מאפשרים לי לעבוד והתחלתי לעבוד במשרה מלאה בלדאוג לעצמי.
אם פעם בימים שהיה לי קשה ללכת בהם הייתי נשארת בבית, היום למדתי להעזר במקל הליכה כשצריך ולא להתבייש בנכות שלי, הלכתי לביטוח לאומי, הוכרתי כנכה עם 100% אובדן כושר עבודה, התחלתי לספר ולחלוק את המצב שלי ולא התביישתי לקבל עזרה ממי שרק יכל לעזור.
אני מפצירה בכם לא לחכות לרגע שתאבדו משהו כדי להעריך אותו ומזמינה אתכם לעבור יחד איתי את השינוי הגדול בתפיסה ולהכיר במחלה שלנו כמתנה וללמוד לומר עליה תודה בכל יום מחדש וללמוד להתמודד איתה בצורה הטובה ביותר.
